דווקא העובד המנוסה ביותר אצלך עלול להיתקע, וזה לא באשמתו. הכישורים המקצועיים שלו יכולים להיות מצוינים, ועדיין אף אחד לא אמר לו איך הדברים עובדים אצלך.

עורך הדין שלא ידע להוציא הזמנת רכש

המקור מביא מקרה של עורך דין, וכדאי להכיר אותו. לימודי משפטים לוקחים כל כך הרבה זמן, שמנהל יכול להתעלם בקלות מכך שלמשרה של עורך הדין אין כובע.

הבעיה התגלתה רק כשסדרה שלמה של תיקים הוזנחה. אז התברר שאיש הצוות המשפטי, עורך דין מצוין, לא ידע איך מוציאים הזמנת רכש, ואפילו לא ידע שאפשר וצריך לעשות את זה.

כשבדקו את המשרה, מצאו שאין לה כובע משרה ואין לה כובע כללי. לפי המקור, מה שהיה שם הוא ״רק תואר במשפטים.״

כובע משרה הוא החובות של המשרה הספציפית, וכובע כללי הוא מה שנכון לכל מי שעובד בעסק, בלי קשר לתפקיד. לעורך הדין לא היה אף אחד מהם.

זו השורה החשובה במקרה הזה. המקצוע שלו היה מושלם, ומה שחסר לו היה הידע איך הדברים עובדים במקום הספציפי הזה.

נניח בעל עסק ששכר רואה חשבון מנוסה. במשך שלושה חודשים החשבוניות לא יצאו בזמן, כי אף אחד לא אמר לו מאיפה מגיע המידע.

או מעצבת ותיקה שהצטרפה לסטודיו. העיצוב שלה היה מצוין, והיא לא ידעה מתי מותר לה לשלוח עבודה ללקוח.

בכל המקרים האלה הגיוס הצליח. יש מישהו בתפקיד, והוא אפילו טוב מאוד. מה שנכשל הוא הכיבוע, כלומר השאלה אם הוא יודע מה בדיוק לעשות במשרה הזאת.

עכשיו נניח מתקין ששכר עובד בלי ניסיון, עם כובע כתוב. הוא נעשה עצמאי מהר יותר מהמומחה שלא קיבל כובע.

ככל שהמועמד מנוסה יותר, הפיתוי לדלג על הכיבוע גדל, ושם בדיוק הדילוג עולה הכי הרבה.

שני סוגים של אנשים שלא מנוצלים

יש במקור קטגוריה שקל לפספס. לפי המקור, גם אדם שלא יודע מה הוא עושה וגם אדם שלא יודע אבל חושב שהוא יודע נחשבים לכוח אדם לא מנוצל.

מבין השניים, השני מסוכן יותר. הוא לא שואל, כי מבחינתו אין מה לשאול, ולכן הוא ממשיך בביטחון מלא בכיוון שלא ביקשת.

נניח עובד ותיק שממשיך לעבוד לפי נוהל שהוחלף לפני שנה, והוא בטוח לגמרי שהוא עושה את הדבר הנכון. אין כאן התרשלות. הוא עובד לפי מה שהוא יודע, ומה שהוא יודע כבר לא נכון.

אחרי שהכובעים באותו עסק עודכנו בכתב, הפער הזה נסגר בשיחה אחת.

לפי המקור, אנשים נחשבים לכוח אדם רק מהרגע שהם מנוצלים. עד אז יש לך אנשים במשרות, ואין לך את מה שהם אמורים לתת.

עשרים שנה בשביל מסקנה אחת

לפי המקור, נדרשו 13 חודשים של עבודה קשה, על גבי 20 שנות ניסיון, כדי להבין דבר אחד. אם יש מוצר, היעדר הכובעים הוא הסיבה לסטיות מהמצב שהעסק אמור להיות בו, והדרך לחזור אליו היא לעבוד לקראת כובעים מלאים.

זה עשרים שנה בשביל מסקנה אחת. אתה מקבל אותה בדף.

נניח בעל עסק שניסה במשך ארבע שנים לפתור בעיות של אנשים דרך גיוס. היו לו חמישה עובדים, והתוצאה הייתה אותה תוצאה.

עכשיו נניח שאותו אדם כתב כובעים לשלושה תפקידים. שני העובדים שנשארו אצלו הפסיקו להיות בעיה.

החור המוסווה

יש במקור גם ביטוי שקשה לשכוח. לפיו, אדם שלא הוכשר על המשרה שלו יהיה במקרה הטוב מישהו שלא מזיק יותר מדי, ובמקרה הרע ״חור מוסווה״.

כלומר המשרה נראית מאוישת. יש שם אדם, הוא מגיע כל בוקר והוא עסוק, ובפועל המשרה ריקה. וזה גרוע ממשרה ריקה, כי משרה ריקה לפחות רואים.

נניח בעל עסק שהיה בטוח שיש לו מישהו שעוקב אחרי הצעות המחיר. במשך שלושה חודשים אף הצעה לא נסגרה.

אחרי שהגדיר למשרה הזו תוצר ברור, החור נראה כבר בשבוע הראשון. תוצר אפשר לספור, ולכן ברגע שהוא הוגדר, גם ההיעדר שלו נעשה גלוי.

או מתקין שהניח שהעובד שלו בודק את העבודות. אף אחד לא הגדיר את הבדיקה, ולכן היא לא נעשתה, והוא גילה את זה מלקוח.

בפרק הזה יש בחוברת שני תרגילים קצרים, בדיקה וזיהוי.

אז כשאתה מגייס מישהו עם ניסיון עשיר, הניסיון שלו לא פוטר אותך מהכובע. הוא רק מקשה עליך לזכור שצריך לכתוב לו אחד.

החוברת היא ידע כללי על ניהול אנשים, ולא ייעוץ משפטי.